כשסדרת הפיגועים בפריז עוד מרחפת באוויר והחשש מטרור בעולם הולך וגואה, ניצבת אירופה אל מול מציאות חדשה. הפיגוע המרכזי בשרשרת הפיגועים בפריז הוא ללא ספק הטבח בתיאטרון בטקלן, אשר בו בלבד נהרגו כ-100 בני אדם; אך הפוטנציאל ההרסני אשר היה טמון באותו ערב לא מומש במלואו, וזאת הודות למאבטח ערני אחד בכניסה ל-Stade de France, האצטדיון הלאומי של צרפת, שבאותו זמן אירח את משחקן של נבחרות גרמניה וצרפת. לא עבר שבוע, ואסון בקנה מידה זהה נמנע. התרעה ממוקדת הגיעה למשטרת גרמניה בדבר אמבולנס ממולכד בחומרי נפץ, אשר תוכנן להתפוצץ באצטדיון בעיר האנובר הגרמנית, שאמור היה לארח באותו הערב את המפגש בין נבחרות הולנד וגרמניה. משרד הפנים הגרמני, בהחלטה עם המשטרה המקומית, החליט שלא לקיים את המשחק, זאת יממה בלבד לאחר שמשטרת בלגיה קיבלה החלטה, גם היא, בעקבות אירועי הטרור, לבטל את משחקה של הנבחרת הלאומית אל מול נבחרת ספרד.
כל אלו יוצרים תחושה חריפה כי הספורט הוא העומד כעת על כוונת הטרור ומשמש בעצם מעין מראה למצב ההולך ומחריף באירופה. עבור רובנו מדובר במצב שאין לו תקדים, בו הספורט לפתע משקף משברים בינלאומיים ומלחמות, אך האמת היא שאם נבדוק בדפי ההיסטוריה, לא נצטרך להרחיק יותר מ-35 שנה כדי להגיע לאחד הביטויים המרכזיים של סכסוכים פוליטיים בספורט העולמי.
השנה היא 1980, ימי המלחמה הקרה, וארה"ב מודיעה
כי לא תשתתף באולימפיאדה אשר עתידה הייתה להתרחש
בקיץ של אותה השנה במוסקבה, בירתה של ברית-המועצות.
באותם ימים ארה"ב מגנה בחריפות את כניסתה של בריה"מ
לאפגניסטן, ולאחר שהסובייטים התעלמו מהאולטימטום
שהציבו האמריקאים ליציאת כוחותיהם מאפגניסטן, מודיעה
ארה"ב כי לא תשתתף באולימפיאדה הקרבה. האמריקאים,
שלא התכוונו להישאר לבדם בחרם, יצרו לחץ כבד מאוד
בקרב בנות בריתן בנאט"ו. על אף גינויים חריפים מצד
הועד האולימפי הבינלאומי אל עבר ארה"ב וניסיונו (המוצלח)
לגרור את הפוליטיקה אל תוך עולם הספורט, גררו אחריהם
האמריקאים לא פחות מ-64 מדינות נוספות אל תוך החרם,
ואלה הודיעו כי לא ייקחו חלק במשחקים. המשמעות: 80 מדינות
בלבד השתתפו באולימפיאדת מוסקבה (לשם ההשוואה, במשחקים האחרונים בלונדון השתתפו 205 מדינות).
הודעתו של הממשל האמריקני, כי ארה"ב לא תיקח חלק באולימפיאדה במוסקבה, גררה התנגדות רבה, כאמור, מצד הועד האולימפי הבינלאומי, אך התנגדות אף חריפה מזו הגיעה מבפנים. דעת הקהל האמריקנית בעניין החרם הייתה אמנם חלוקה, אך באותה תקופה אי אפשר היה להתעלם מהספורטאים המקומיים שהתקוממו כנגד החלטתו של הנשיא קרטר, בטענה שהוא מונע מהם תהילה אולימפית, תהילה שעבור חלק נכבד מן הספורטאים היא בגדר הזדמנות חד-פעמית, ועבור חלק אחר מדובר בשיא הקריירה, שכן אולימפיאדות אחרות עלולות להיות מאוחרות מדי על מנת להגיע להישגים משמעותיים. אך טענותיהם נפלו על אוזניים ערלות, וזכינו לראות כיצד הפוליטיזציה מצליחה להגיע עד לב ליבו של הספורט – המשחקים האולימפיים.
דון פייג' (Don Paige) למשל, הוא אחד מהקורבנות רבים של החרם של 1980. פייג' היה אצן אמריקני למרחקים בינוניים, וב-1980 היה זה שקבע את תוצאת השנה בריצת 800 מטרים, עוד לפני האולימפיאדה, הישג אשר שם אותו כמועמד מוביל למדליה במקצה. אך הוא לא השתתף באולימפיאדה. כאילו לא די בכך, פייג' ניצח את מדליסט הכסף של אולימפיאדת 80', כריסטיאן קו, בתחרות שנערכה חודשים בודדים אחרי האולימפיאדה – משמע, באופן תאורטי, יכול היה פייג' לזכות במדליה. כשהוא כבר בן 28, לאולימפיאדת 84' פייג' לא הגיע, כשכשל לעבור את הקריטריון האמריקאי למקצה ה-800 מטרים, ולמעשה נמנעה ממנו מדליה אולימפית.
החלטתו של קרטר לכפות את הפוליטיקה על האירוע עולמי, שאמור לסמל את השלום והאחדות בין כל מדינות העולם, דרך ערכים של תחרותיות וספורטיביות, הייתה ללא ספק שגויה. במבט לאחור, אפשר לומר שמחאתם של הספורטאים הייתה צודקת. ג'ימי קרטר גרר למעשה את הקרב הפוליטי אל חזית הספורט. קורבנותיו של החרם היו אלפי הספורטאים האמריקאים והלא-אמריקאים, שעמלו כל חייהם על מנת להגיע לאולימפיאדה, ובדקה ה-90 נמנעה מהם התהילה האולימפית בגלל גחמות פוליטיות. היום אנו יודעים כי החרם לא השיג דבר - בריה"מ נשארה להילחם באפגניסטן כמעט 9 שנים לאחר סוף המשחקים והמתיחות בין ארה"ב לברה"מ רק הלכה וגאתה ולמעשה הפגיעה בספורטאים הייתה לריק.
צחוק הגורל, 4 שנים לאחר מכן התקיימה האולימפיאדה בלוס אנג'לס, והיה זה תורם של הסובייטים להחרים את ארה"ב. ברית-המועצות לא חיכתה יותר מדי, וכבר בחודש מאי, 1980, חודשיים לפני שאפילו התחילה האולימפיאדה במוסקבה(!), מיהרו הסובייטים להודיע כי יחרימו את המשחקים האולימפיים שיתקיימו בלוס אנג'לס, זאת בטענה כי לא ניתן להבטיח את שלום הספורטאים שלהם במדינה 'מוכת טירוף אנטי-סובייטי' כמו ארה"ב. לעומת יריבתה המרה, בריה"מ לא הצליחה לגרור אחריה סחף גדול של מדינות, ובסך הכל החרימו 14 מדינות בלבד את אולימפיאדת 84'.
גם אירועי הטרור בפריז וגם שתי האולימפיאדות ב-1980 ו-1984 מהווים דוגמה מצוינת לכך שעולמנו הפך לזירת מלחמה פוליטית אחת גדולה, אם בדמות המאבק באיסלאם הפונדמנטליסטי ואם במחצית השנייה של המאה ה-20 בדמות המלחמה הקרה; והספורט, לצערנו הרב, נגרר לא פעם להיות זירת קרב לגיטימית.
