מלחמת יולי 1969 בין הונדורס לאל סלוודור מוכרת בשני שמות; הראשון, "מלחמת 100 השעות", שם בהיר ונהיר שאינו מצריך כל הסבר והשני, "מלחמת הכדורגל", שם שוודאי ירים גבה אצל כל בר דעת.
השורשים למלחמה היו כלכליים בעיקרם. שטחה של הונדורס גדול פי חמישה מזה של שכנתה מדרום מערב, אל סלוודור, אך אוכלוסייתה היתה קטנה משמעותית (2.6 מיליון לעומת 3.7 מיליון). עד ליוני 1969 היגרו להונדורס כ-300,000 סלוודורים שהיוו עתה חמישית מהאוכלוסיה הכפרית של הונדורס. בדומה למרבית משברי ההגירה בעולם, גם בהונדורס נשמעו קולות על כך שהסלוודורים מונעים מהאזרחים משרות, וכן נוטלים לעצמם אדמות לא להם. גורם נוסף בסכסוך המתהווה היה חברת הפירות המאוחדת (United Fruit Company), האמריקאית אשר בבעלותה היו 10% מאדמותיה של הונדורס. חברת הפירות שכבר "כיכבה" בעבר בסכסוכים אלימים בקולומביה ובגואטמלה, ומכאן המושג "רפובליקת בננות", לחצה על ממשלת הונדורס להעביר חקיקה אשר תיטול מהמהגרים הסלוודורים את אדמותיהם, בין אם בבעלות חוקית ובין אם לאו, ותחלקן מחדש לילידי הונדורס אשר יעבדו תחת החברה. בעקבות רפורמת הקרקעות גברו המתחים בין ההונדורנים למהגרים הסלוודורים, מתחים שהגיעו לכדי מהומות וקורבנות בנפש. גם המתח בין ממשלות שתי המדינות גבר, כאשר באל סלוודור התבטאו אנשי ממשל ותקשורת בעד פתרון המשבר באמצעים צבאיים.
אל תוך הקלחת הזו, שעמדה מילימטרים ספורים לפני גלישה (במקרה הזה לא היה מר חסון בנמצא שיסביר לצדדים כיצד יש להכין קפה) עמד להתווסף נוזל נוסף, אותו הקלחת כבר לא תוכל להכיל, קרב ישיר על הכרטיס למונדיאל שהיה עתיד להיערך במכסיקו בשנה שלאחר מכן.
המשחק הראשון נערך ב-8 ביוני 1969 בבירה ההונדורנית, טגוסיגלפה. לאחר 90 דקות נטולות שערים, הצליחה הונדורס לכבוש ולנצח 1-0 קטן גדול. המתח הלאומני הרב בין הקהלים הביא לפריצתן של מהומות בתוך האיצטדיון מיד עם השריקה לסיום המשחק. באל סלוודור נטען אף כי מהגרת סלוודורית שמה קץ לחייה בשל התוצאה הסופית. הממשלה הסלוודורית הקפידה לשדר את הלווייתה בטלוויזיה הממלכתית ופמפמה את תחושת הפגיעה בכבוד הלאומי לקראת משחק הגומלין שהיה עתיד להיערך בבירה סן סלוודור שבוע לאחר מכן.
בלילה שלפני משחק הגומלין, תכננו השחקנים ההונדורנים לישון שנת ללילה מספקת, כזו שתאפשר להם לשחק באופן מיטבי ביום המחרת ולהבטיח את השתתפותם במונדיאל בשנה שלאחר מכן. לגנרל מדראנו, ראש המשטרה החשאית הסלוודורית, היו תכניות אחרות. בהובלתו, פרצו מהומות מתחת למלון בו שהתה נבחרת הונדורס, מהומות שמטרתן היתה להפריע את מנוחת האורחים הלא רצויים. לאחר ששני פורעים איבדו את חייהם בקרב עם המשטרה ונוספים נפצעו, התכנית צלחה ושחקני נבחרת הונדורס הוברחו באישון ליל לשגרירותם בסן סלוודור. ביום המחרת, חוסר השינה ניכר בהופעתם של שחקני הנבחרת ההונדורנית. אל סלוודור ניצחה 3-0. כוכב נבחרת הונדורס דאז, אנריקה קארדונה יטען לימים כי שפר עליו ועל חברי נבחרתו מזלם שהפסידו במשחק, אחרת לא היו עוד בין החיים. עבור מי שאינו עכבר כדורגל, מקרה דומה קרה גם לנבחרת ישראל, שבגמר משחקי אסיה 1974 שנערכו בטהראן שיחקה מול איראן באצטדיון אזאדי. נבחרת ישראל הפסידה (אני בשוק!) משער עצמי של יצחק שום שיטען לאחר מכן שכל 22 השחקנים על המגרש שמחו מהשער. שום עד היום עומד על כך שהשער לא נכבש בכוונה. ובחזרה למרכז אמריקה - לאחר משחק הגומלין בסן סלוודור פרעו הונדורנים במהגרים סלוודורים ודחקו בהם לעזוב את הונדורס. 17,000 מהגרים אכן ברחו חזרה למולדתם אך אלו שסירבו לעזוב סבלו מאלימות ומשריפת בתים.
לאחר גילויי האלימות הרבים, החליטו קברניטי קונפדרציית התאחדויות הכדורגל של צפון ומרכז אמריקה והקאריביים (CONCACAF) לערוך את המשחק המכריע במגרש ניטרלי במכסיקו. מאמנה הארגנטיני של הנבחרת הסלוודורית, גרגוריו בונדיו, נקרא לפגישה מתוחה עם נשיא המדינה שהבהיר לו כי עליו להגן על הצבעים הלאומיים וכי זהו עניין של כבוד לאומי. המשחק שנערך במכסיקו ב-26 ביוני 1969 היה משחק ברוטלי, אך רב שערים. אל סלוודור עלתה ליתרון של 2-0, הונדורס הצליחה להשוות והמשחק הלך להארכה. בדקה ה-101 אחד מקשרי נבחרת אל סלוודור הקפיץ באמנות כדור אל בין ההגנה ההונדורית לשוער, באיזור נקודת העונשין. חלוץ אל סלוודור, חוזה אנטוניו קינטאנייה עט אל שטח ההפקר, גלש ועם "השפיץ של הנעל" (שרף ש') הרשית מקרוב, 3-2 לאל סלוודור. ובכן, לאחר מתחים ומשחקים רבים היתה זו נבחרת אל סלוודור שזכתה להתמודד על הזכות לשחק מול חניכיהם של עמנואל שפר ז"ל ויענקל'ה גרונדמן ז"ל, אך לבסוף הוגרלה ל"בית המוות" עם בריה"מ, בלגיה והמארחת, מכסיקו. מיד עם תום המשחק המכריע, קטעו המדינות הניצות באופן רסיפרוקלי את יחסיהן הדיפלומטים. מלחמה היתה עתה רק עניין של זמן.
ב-16 ביולי, מטוסים סלוודורים אזרחיים (כן, כן, אזרחיים!) מצויידים בפצצות הפציצו את שדה התעופה ההונדורני בטוקונטין וכך שיתקו למעשה את חיל האויר ההונדורני. כוחות קרקעיים סלוודורים ניצלו זאת ופלשו מספר קילומטרים לעומק שטחה של הונדורס. התקדמותם של הסלוודורים נבלמה וב-18 ביולי נחתמה הפסקת אש בתיווך ארגון המדינות האמריקניות (OAS), לאחר פנייה של ההונדורנים הנחותים צבאית מחשש שהפלישה הסלוודורית תגיע לבירה טגוסיגלפה. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-20 ביולי (ומכאן מלחמת מאה השעות). שני הצדדים ספגו יותר מ-2000 אבדות במהלך הקרבות, מספר גדול מאד ביחס למשכה הקצר של המלחמה. עם שוך הקרבות, 100,000 מהגרים סלוודורים נוספים שבו למולדתם והותירו חור גדול בכלכלתה של הונדורס, מה שמעלה תהיות באשר לנכונות טענתם של ההונדורנים על כך שהמהגרים תפסו משרות אשר הם היו אמורים לאייש.
ברור כי הכדורגל לא היה הסיבה למלחמה, אך ניתן לראות במלחמה זו דוגמה לשימוש שעשויים לעשות פוליטיקאים בספורט על מנת ללבות את הרגש הלאומני בקרב הציבור, בכדי לקבל אשראי ליציאה למלחמה. מאמנה האגדי של ליברפול, ביל שנקלי, הביע זאת בשנינות האופיינית לו: "יש אנשים שחושבים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות. אני מאוכזב מאד מן הגישה הזו. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה יותר חשוב מכך".
