טור דעה
ראשית אציין – חשוב לקרוא עד הסוף. הכתבה הזאת נשפכה ממני, מכיוון שהנושא שבו היא עוסקת, בוער בי. יש לי עליו בטן מלאה, ולמען האמת הפתעתי את עצמי כמה 60 קילו מסוגלים להכיל. בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה ביטחונית, שיתכן שתכונה בעתיד, ויש שכבר היום מכנים, האינתיפאדה השלישית. למען האמת, תקראו לזה התקוממות עממית, התפרצות רגשית, תקראו לזה איך שאתם רוצים. זה לא באמת משנה. את תוקפינו ניתן לחלק בגסות לשתי קבוצות – ערביי-ישראל (תושבי ואזרחי המדינה) וערבי יהודה, שומרון ועזה הנשלטים ע"י הרשות הפלסטינית או החמאס.
בדרך כלל אני מוכן לדון ולשוחח על מי הוא העם הפלסטיני, על זכויותיו, על זכויותינו, על המצב, על הר הבית, על איך הגענו לזה ועל מה אפשר לעשות. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני מאמין שתינוק, גם אם נולד לאב שהיד ולאם חסרת זכויות בחברה פונדמנטליסטית, לא נולד שונא יהודים וזורק אבנים. אך מעצם העובדה שהוא גדל בסביבה עניה ודתית קיצונית, תחת הנהגה מושחתת שמשתמשת באנשיה ככלי במשחק פוליטי ומובילה אותה לתהום עמוקה, כאשר את דמות זקן השבט החכם תופס שייח' מושחת חסר השכלה המטיף לשנאה עיוורת בשם האלוהים – איני מופתע שאותו ילד ילך לזרוק עלי אבנים בצומת תפוח. אבל שוב, לא עליהם אני רוצה לדבר עכשיו.
אני מעוניין לדבר על בעלי תעודות הזהות הכחולה. חברינו הערבים-ישראלים. אזרחים שווי זכויות, באום אל פאחם, בכפר קאסם, ביפו. אזרחים שאמורים להיות שותפים מלאים לפרויקט הזה שקוראים לו מדינת ישראל. על מי אנחנו מדברים פה? אנחנו מדברים פה על ערבים שחיים בתנאים הטובים ביותר שאזרח בכלל ואזרח ערבי בפרט יכול לחיות בהם במזרח התיכון ומעבר לו. אזרחים ערבים שווי זכויות, שלכאורה צריכים להרים את הראש, להסתכל ימינה ושמאלה, לקרוא חדשות להתעדכן מה קורה לחבריהם בסוריה, לבנון, עירק, אירן, ירדן, מצרים, לוב, ולומר תודה ל- "אללה וואכבר" שהביא את ה"נכבה". שהרי בזכות זה הם אזרחים שווי זכויות במדינה מערבית דמוקרטית מתוקנת ומתקדמת, הם והן. עם דגש חזק על הן. רופאים, רוקחים, אחיות, עיתונאיות, סטודנטים, חברי כנסת, בעלי עסק, עורכי דין, רואי חשבון - מה לא?
בזכות מדינת ישראל לפסגת השאיפות שלהם יש פוטנציאל אינסופי ואורח חייהם לא מסתכם בקיום שבטי אנכרוניסטי.
הם, שבמצב מתוקן אמורים להיות בחזית מאבק ההסברה של מדינת ישראל. הם, שאמורים להסביר לעולם ולחבריהם ביהודה שומרון ועזה שהישות הציונית היא לא האויב. שמדינת ישראל היא התקווה של כל האזור הזה. שמדינת ישראל היא זו שמטפלת בפצועים סורים, נפאלים ומחבלים מעזה בדיוק כפי שהיא מטפלת באזרחיה היהודים. שמדינת ישראל מספקת לעולם תקווה וחדשנות בכל תחום אפשרי, ושיש לכולם אפשרות להיות חלק מזה. הם שאמורים לחנך את ילדיהם לדו-קיום, לשיתוף פעולה יומיומי, לשגשוג כלכלי, להיגיון ולא לקיצוניות דתית חסרת הגיון.
במקום כל זה הם מאפשרים לילדיהם להיות קורבנות של מניפולציות זולות ולירוק לבאר שהם שותים ממנה.
מרתיח אותי שנער ערבי ביפו שמקבל השכלה במדינת ישראל בחסות "חוק חינוך חובה מגיל 3" זורק אבנים על האוטובוס שיקח אותו בערב לבר בדיזיגוף. מאיפה לו שאמא שלו או השכנים שלו לא על האוטובוס?
מרתיח אותי שסטודנט ערבי לממשל באקדמית תל אביב יפו, שנהנה מהעדפה מתקנת במוסדות להשכלה גבוהה במדינה, עולה לשידור בחדשות הלילה בערוץ 2 וטוען שהוא לוחם אל-אקצא.
מרתיח אותי שמורות בבתי ספר יסודיים ביפו, במזרח ירושלים ובאום אל פאחם, מתראיינות לאחר שהתלמידים שלהן תקפו שוטרים ואזרחים, טוענות שיש לכך הצדקה מוסרית ומסרבות לגנות את האלימות. במקום לחנך את התלמידים שלהן לסובלנות ולבנות להם עתיד טוב יותר, הן נותנות להם לגיטימציה להפוך לנוער אלים עם תיק במשטרה.
מרתיח אותי שאוהדי סכנין כל כך מתגאים בדגל "פלסטין" – הם באמת היו רוצים לגור שם?
מרתיחים אותי בעלי דוכנים בעיר העתיקה עם תעודת זהות כחולה שלמראה אישה מדממת וזועקת לעזרה מתעלמים ולועגים. האם אתם רואים מצב הפוך שבו אישה ערביה חפה מפשע מדממת וזועקת לעזרה, ואזרחים יהודים מתעלמים ולועגים לה?
מרתיח אותי תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה, שבחסות חופש ביטוי לו הם לא היו זוכים בשום מדינה ערבית, תוך שהם נהנים מתקציב שמגיע מהמיסים של כולנו, מגנה את המדינה, מהלל מחבלים ומשכיר את התיאטרון לטובת אירוע תמיכה באסד!
איפה אתם ראשי המועצות הערביות שתגנו את האלימות? את מלחמת האזרחים? שתצעדו בראש ותצעקו בכריזה בעד מדינת ישראל שנותנת לכם אפשרות לחיות כמו שאתם חיים. איפה אתם שתגנו את ההטפות לאלימות במסגדים ובבתי הספר? איפה אתם שצריכים להוקיע את התנועה האסלאמית ואת ראאד סלאח מיוזמתכם? איפה אתם שתסבירו לתושבים שלכם שרק באמצעות שיתוף פעולה עם היהודים תצליחו לגמור את החודש ואף לפרוח כלכלית?
איפה אתם שתקראו לחברי הכנסת שמייצגים אתכם להתחיל לדאוג לכם ולא למשכורות למחבלים מורשעים מרמאללה ושכם?
איפה אתם שתסבירו ליושבי הגדה המערבית ולכל העולם שישראל היא לא האויב? כי אם ישראל הייתה האויב אתם כבר מזמן לא הייתם פה.
איפה אתם חברי הכנסת הערבים שאמורים להיות חוד החנית של האוכלוסיה הערבית-ישראלית, המטיפים כביכול לאיפוק והרמוניה בתקשורת אבל מלבים את האש על ידי פרובוקציות בשטח בכל הזדמנות. הדג מסריח מהראש כמובן. כדאי שתתחילו לדאוג לקהל הבוחרים שלכם בתוך מדינת ישראל ולא לפופוליזם זול בדמות ספינת נשק או עלייה להר הבית.
אני מאמין שעד עכשיו כבר קטלגתם אותי בצורה מאוד מסוימת. אני עומד להפתיע אתכם מעט, כי למען האמת המציאות הרבה יותר מורכבת. במהלך שירותי הצבאי נטמעה באישיותי גישה לחיים; כל מה שקורה לי במהלך חיי הוא בזכותי או בגללי בלבד. לטובה ולרעה. אין אשמים מלבדי. אני היחיד שאחראי לגורלי ובידי נתונה הבחירה. רק כך אוכל לחיות את חיי בידיעה מלאה שאני הוא ששולט בהם. וגם אם במקרים מסוימים ישנם גורמים נוספים שמעורבים, עלי לעשות את המיטב ולהיות שלם לחלוטין עם מעשי. והמצפון שלי רחוק מלהיות שקט.
נכון. נתנו לערבי-ישראל מעמד אזרחי שווה-זכויות. אבל האם אנחנו, כמדינת ישראל, עשינו את המירב על מנת לשלב את ערבי-ישראל בחברה? האם חילקנו להם תקציבים שווים? האם דאגנו להם לרווחה? האם דאגנו להם לתשתיות? האם הקפדנו על אכיפה משטרתית וחוקית במגזר הערבי? וגולת הכותרת מבחינתי - האם השקענו והתערבנו במערכת החינוך שלהם? ושמישהו יתן את הדין ויסביר לי – כיצד זה קורה שבמדינת ישראל, ילד להורים בעלי תעודת זהות כחולה נכנס למערכת החינוך בגיל 3 ויוצא ממנה בן 13 זורק אבנים, שונא יהודים, "לוחם שחרור פלסטין"?!
בואו נשאל את עצמנו לרגע איפה טעינו. כיצד יכולנו להרשות לעצמנו להשאיר ואקום חברתי וחינוכי כל כך עמוק, כאשר היה ברור שהריק לא ישאר ריק. האם באמת כל קברניטי המדינה לא צפו את עלייתו של ראאד סלאח ולהקתו מהתנועה האסלאמית שירעילו את כל המגזר הערבי מחיתוליו?
כאשר בבתי ספר יסודיים במזרח ירושלים ובאום אל פאחם מעלים הצגה שמציגה את חיילי צה"ל כרוצחים אכזריים ואת היהודים כבעלי שאיפות להשתלטות על הר הבית – כיצד לא יצמח לנו גיס חמישי בתוכנו? האם באמת חשבנו שנזניח את חינוך המגזר הערבי ולא נקבל שטיפת מוח דתית והטפה לשנאה במסגדים ובבתי ספר?
חשוב לציין, שאיני מסתייג מחלקה הראשון של הכתבה. אינני מקל ראש בחלקם של הערבים-ישראלים במצב שאליו הגענו. אני עדיין סבור שחלק ניכר מהציבור הערבי-ישראלי נוהג בחוצפה, בטיפשות ובכפיות טובה כלפי המדינה לה הוא שייך, בדגש על ההנהגה של המגזר. ישנן אוכלוסיות אחרות במדינת ישראל שיכולות לטעון לאפליה ולחוסר שילוב ראוי בחברה, אבל יש דרך דמוקרטית להתקומם. עם זאת מובן שיחסי המדינה והחברה הישראלית עם ערביי-ישראל הוא יותר רגיש, וכמובן דתי ולאומני יותר. "לטנגו צריך שניים" ואין ספק שכשלון מדינת ישראל בהתהוות המגזר הערבי בארץ הוא בגדר מחדל ערכי ואסטרטגי. לכן, עד שהמדינה לא תחליט להכיל את ערבי-ישראל בתוך כור ההיתוך הישראלי נתקשה למצוא לגיטימציה לטעון שהכדור נמצא במגרש שלהם בלבד. יש להכיר בערבי-ישראל כאזרחים מן המניין שווי זכויות וחובות. להכיל עליהם אכיפת חוקית ומשטרתית קפדנית לצד השקעה בתשתיות, ברווחה, ביצירת מקומות עבודה, בתרבות ובראש ובראשונה בחינוך. יש לפקח על התכנים המועברים בבתי הספר, ליצור מסגרות חינוכיות וערכיות לאחר הלימודים, לעודד יוזמות חברתיות וכלכליות, לפקח על תכנים מסיתים ובלתי חוקיים במסגדים, לעודד שירות לאומי ועל ידי כל אלו להגיע לדו-קיום אמיתי, לשיתוף פעולה, לשגשוג כלכלי, להסברה מנצחת ולגישור אל מול ערביי הגדה ועזה. כמובן שתהליך שכזה לא יקח חודשים ואולי גם לא שנים בודדות, אך כידוע גם את רומא לא בנו ביום אחד, ואין ספק שבסופו של דבר ההשקעה תשתלם.
לסיום, אני ארשה לעצמי לבצע שילוב מסוכן בין יצחק רבין לזאב ז'בוטינסקי.
רבין: ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם".
ז'בוטינסקי: " אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר".
יחד עם צורך מיידי בהתפכחות ושינוי תפישתי עמוק במגזר הערבי, על מדינת ישראל להבין את תפקידה בקונפליקט הזה. לא ניתן לעקור מליבו של האדם, בין אם הוא ערבי או יהודי, את התקווה לעתיד טוב יותר. ואם, לפי רבין, בתוך אותה התקווה נמצא גם הביטחון. והביטחון הוא גם חינוכו של האדם, ביתו וסביבתו. אז כל שנשאר למדינה הוא להתייחס לאותו אדם, בין אם הוא ערבי או יהודי – כאזרח ישראלי.
