כולנו זוכרים ומתרגשים עדיין מהמחאה החברתית ששטפה את הארץ בשנת 2011. אותה מחאה תמימה אשר הבטיחה שינוי אמיתי בישראל. מה לא היה שם, מהמאהל המפורסם בשדרות רוטשילד, אשר היה מחולק לפי הבעיות השונות שאזרחי ישראל מצאו לנכון לשים על השיח הציבורי – ממחירי הדיור אשר היה הנושא המרכזי שהצית את המחאה, לשכר הרופאים או העובדים הסוציאליים, תנאי עובדי הקבלן ואפילו עד לשיטת הממשל בישראל. עדיין כאשר אני חולף בשדרות רוטשילד אני נזכר בתמונות אשר חקוקות במוחי, של אלפי אנשים מאוחדים למטרה אחת בלבד – לעשות טוב.
ואיך אפשר לשכוח את ההפגנות. במיוחד את "הפגנת המיליון" שהבטיחו לנו מארגני המחאה אשר הצליחה להוציא מספר חסר תקדים של כ-300,000 איש לכיכר רבין תחת הסלוגן המוכר 'העם דורש צדק חברתי'. אבל האם השגנו אותו?
הישגי המחאה הקודמת
אין ספק שהישגי המחאה הקודמת, הם דבר שנוי
במחלוקת בקרב האוכלוסייה. אנשים רבים טוענים
כי בסופו של דבר – לא השגנו כלום. הממשלה
עודנה אותה ממשלה, מיעוט ההישגים שהושגו
בממשלה הקודמת, כדוגמת חוק 'השוויון בנטל',
צמצום המימון לישיבות והתנחלויות, רפורמות
בשכר הרופאים ועוד מגוון הישגים, נמצאים במצב
של ערש דווי, כאשר הממשלה הנוכחית אט אט
מחזירה עטרה ליושנה במסגרת ההסכמים
הקואליציוניים. אפילו מארגני המחאה הקודמת אשר נבחרו לכנסת, הלא הם ח"כ שמולי וח"כ שפיר, אשר הגיעו בקול תרועה כנציגנו מטעם מפלגת העבודה, אך העבודה אשר ביצעו עד כה עדיין שנויה במחולקת. כמו כן, יאיר לפיד נכנס לפוליטיקה וייסד את מפלגת "יש עתיד" שהבטיחה לשנות את חיינו מהקצה אל הקצה (ולטובת ההגינות – גם ניסתה במעט זמן שהיה לה בממשלה), משה כחלון פרש מ"הליכוד" כדי לרכב על רפורמה מוצלחת שביצע בענף הסלולר כל הדרך ל-8 מנדטים בממשלה הנוכחית תחת מפלגת "כולנו", אחרי שסיפק מגוון הבטחות לרפורמות ושינויים כל כך נדרשים – מענף הבנייה והוזלת מחירי הדיור, רפורמות בבנקים, הפחתת המיסים ועוד שלל הבטחות שכל כך הרבה אנשים בלעו בלי למצמץ. אבל עדיין, יש תחושת פספוס והחמצה. האם באמת המחאה הזאת הצליחה?
אבל למרות הסקירה הפסימית במקצת, ולפעמים אתם תוהים האם באמת הצלחנו להשיג משהו. אז לדעתי – כן. הישגי המחאה החברתית מורגשים ביום יום בחברה הישראלית, גם אם לא מדובר בתוצאות אשר אנו זוכים לראות אותם (בינתיים) בשטח. אנו עדים לשינוי תפיסתי. אנחנו עדיין מאמינים שנדרש לעשות עוד הרבה, אבל אנחנו לא מיואשים. ואותו שינוי תפיסתי, אותה הבנה חברתית כי אפשר אחרת, אותה תקווה – היא ההישג המשמעותי ביותר לו יכולנו לקוות, בהמתנה (אני מקווה), עד לרגע זה.
אז מה השתנה (הלילה הזה)? המחאה חוזרת ובגדול
אז הנה. ארבע שנים חלפו להן, שתי ממשלות התחלפו להן; הוקמו שתי מפלגות מרכזיות חדשות מהיסוד; וראש ממשלה אחד שלא זז מהכיסא, גם לא מאי נעימות בסיסית על המכירת חיסול שהוא עשה למדינה הזאת בשביל להבטיח את כס ראש הממשלה, הכתר וגלידת הפיסטוק.
ארבע שנים חלפו להן – ועכשיו, חבית הנפץ של עם ישראל עומדת להתפוצץ. הסבלנות ויכולת הספיגה, אשר נותנים שקט מופתי לפוליטקאים בעם ישראל לפעול ככל העולם על רוחם הגיעה לקיצה. מה שנקרא – לא עוד. המחאה החברתית (2.0) עומדת על סף פריצה מחדש.
בשבועות האחרונים, בין השאר לאור תוכנית הטלוויזיה הנהדרת "מגש הכסף" (אם לא ראיתם – תרוצו לצפות), או למשחק הכיסאות שמשחקים בפוליטיקה הישראלית במסגרת הניסיון להעביר את מתווה הגז (התפטרות השר אריה דרעי ממשרד הכלכלה במסגרת עסקת צד עם רוה"מ נתניהו), החל להתעורר מחדש הזעם של ההמונים. מחשבה אחת, חזקה ומשמעותית, מהדהדת לכולנו בראש – די. נמאס.
הגיעו מים עד נפש. נמאס למעמד הביניים להיות אזרחים סוג ב' במדינה שבה הוא מהווה את השלד והעצמות. אנו חווים תסכול בלתי מוסבר ולא הגיוני במחשבה מדוע אוכלוסיות שלמות – אם מדובר בחרדים, מתנחלים ואילי ההון – זוכים להטבות מרחיקות לכת על חשבוננו, על חשבון מעמד הביניים. איך ייתכן שסטודנ סטנדרטי משלם על לימודיו, בעוד אברך זוכה למענק חודשי מהמדינה? למה את ההטבות אשר זכתה להן הפריפריה במרוץ השנים (אשר אותן כולנו מצליחים להבין) הועברו לשרת את ההתנחלויות באופן בלעדי? מדוע, מדינת ישראל מתנהלת כמו מכולת שכונתית ולא ברצינות ובכבוד שלו אנו מצפים מאחת המדינות החזקות ביותר במזרח התיכון? כל אלה, ועוד מעשים ותהיות רבות על החלטות ומעשי הממשלה אומרים – די.
המחאה הנוכחית מתחילה, כמו המחאה הקודמת,
מהתארגנויות ספורדיות בפייסבוק התופסות תאוצה,
ארגונים חברתיים שונים, מאורגנים יותר או פחות
(כן, כנראה שגם עמותות שמאל), השיח הציבורי
הבלתי פוסק בנושא העדר השוויון ומעל כולם,
אופפת כעננה תוכנית טלוויזיה אחת בשם "מגש הכסף"
– כל התנאים מבשילים, והנה המחאה כבר כמעט פה.
הפעם, מבטיחים לנו מארגני עמוד הפייסבוק
'מגש הכסף המחאה יוצאת לדרך' – זה לא ייגמר כמו בפעם הקודמת. הפעם, לא יעצרו עד שיהיה שינוי אמיתי בהתנהלות וכמו שאומרים, הולכים הפעם עד הסוף.
אני חייב להגיד שההתאגדות השקטה והאנונימית, ללא פרצוף עד כה, עושה רושם של משהו חדש. מרפרוף קצרצר בפייסבוק בעמודי המחאה השונים שקמו כמו פטריות אחרי יום גשום, אפילו זכינו להפתעה קטנה - עם ישראל, אשר התרגלנו להיותו מנומנם באופן יחסי ושקשה לגרום לו לצאת להפגין ברחובות נראה זועם מתמיד. קריאות שונות של משתמשים קוראות "להפיל את הממשלה", "להחרים מוצרים של המונופולים הגדולים", והציטוט האהוב עלי "הפגנות לא משיגות כלום, צריך להיות אלימים". האם ייתכן שבפעם השנייה בתוך 5 שנים בלבד, ההמונים ייצאו לרחובות? האם באמת, אחרי שנים רבות של זלזול מתמיד מצד ממשלת ישראל כלפי מעמד הביניים, המצב ישתנה וישתפר? לי רק נותר להגיד – אני מקווה ומתפלל.
ניצני פילוסופיה
ז'אן ז'ק רוסו, פילוסוף צרפתי אשר השפיע רבות על מתווה המדינה כפי שאנו מכירים אותה, אמר כי העם הוא הריבון והוא זה שנותן את המנדט לידי המנהיגים, אשר אמורים לשרת את האינטרסים של העם. מילים כל כך יפות וכל כך מלאות משמעות, אשר איבדו את משמעותן ברבות השנים במדינת ישראל.
מסתמן שעכשיו מעמד הביניים, או שאולי מדובר על כולנו, יוצא למאבק המשמעותי ביותר של דורנו – המאבק להחזרת הסדר החברתי התקין וההוגן. אז, שיהיה לנו בהצלחה ושבאמת הפעם, לא נפסיק עד שיגיע השינוי המיוחל.
