אין הרבה חוויות שמאפשרות לך לעצור את השגרה, לצאת מכל מה שמוכר לך, מנחיתות אותך לתוך תרבות רחוקה עם בליל הזוי של אנשים מכל קצוות תבל, מחייבות אותך לאמץ שגרה חדשה ומנגנות לך ברקע פסקול סיני עם רוטב סויה ו5,000 שנות היסטוריה. אולי אפילו מכוונות אותך מחדש לגבי מה אתה רוצה לעשות בחיים. אומרים שהאריה הסיני מתעורר משנתו הארוכה, אחרי החודש שלנו בג'ילין אין לנו ספק שאנחנו רוצים להיות שם כשהוא ער.
רושל ואני נחתנו בשדה התעופה של צ'אנגצ'ונג בתחילת אוגוסט, יומיים אחרי המבחן האחרון שלנו תוך כדי שאנחנו מהמרים לטובת החלום הקטן וההזוי שלנו על כל מועדי ב' של אותו הסמסטר ועל הסמינריון שצריך להגיש בסוף הקיץ. כי אין חלומות בלי מחיר. צ'אנגצ'ונג היא עיר קטנה במחוז ג'ילין בצפון מזרח סין. קטנה במושגים סיניים כמובן. "רק" שבעה וחצי מליון תושבים ושטח כולל כמעט כמו כל מדינת ישראל. לאוניברסיטת ג'ילין, אליה נסענו, יש חמישה קמפוסים ענקיים בתוך העיר, הבדיחה המוכרת אומרת שזו אוניברסיטה שיש בתוכה עיר ולא להפך. ג'ילין היא גם בירתה של מנצ'וריה, האזור בצפון מזרח סין אותו כבשה יפן בשנות ה30 ושלטה עליו עד סוף מלחמת העולם השנייה. פו-יי היה הקיסר הסיני האחרון עד היום והוא הושם ע"י היפנים לשלוט על מנצ'וריה מהעיר כראש שלטון הבובות.
אנחנו לומדים סינית כבר שנתיים בבינתחומי,
שיעור כל שבוע, עם מורה מדהימה, הרבה
מאוד להט, שיעורי בית ובחנים.מבחינת רוב
השפות האחרות בעולם זה כבר היה לבטח
מספיק בשביל לנהל איזה סמול- טוק עם נהג
מונית או לפחות להצליח להירשם בקבלה
כשמגיעים. אבל לא במקרה של מנדרינית
ולא במקרה שלנו. רק בפעם השמינית
שניסיתי להגות את המילה שירותים -
"Cesou" - הועיל בטובו אחד העובדים
בשדה תעופה להכווין אותי אל היעד
הקדוש. אם לא קאנג צ'ו יי, או בשמה
האנגלי- קאטי, שבאה לפגוש אותנו לבסוף
בשדה התעופה, יכול להיות שהיינו נשארים שם עוד ימים ארוכים. אבל תמיד אומרים שאין כמו נחיתה קשה כדי לסמן חוויה שהולכת להיות מהנה ביותר.
למחרת בבוקר כבר התייצבנו לשיעור הראשון בקורס, נרגשים, לחוצים, חוששים אבל מלאי אמונה. למורה קראו ליו, והוא התרגש יותר מאתנו לספר על הניסיון שלו עם תלמידים ישראלים לשאר התלמידים בכיתה, שבאו מיפן ודרום קוריאה. ההסבר כלל נסיון להגיד שכל הישראלים הולכים לצבא להרבה מאוד זמן וגם שהם משום מה שואלים הרבה מאוד שאלות. לשמחתנו רמת הסינית של היפנים הייתה בערך כמו שלנו- כלומר גם הם לא הבינו מילה ממה שהמורה אמר בשיעור הראשון. לצערם הם לא הבינו את האזהרה על כמות השאלות שישראלים שואלים- אולי זה היה מכין אותם טוב יותר להמשך החוויה אתנו.
בעיה מרכזית עם השפה הסינית היא שקשה לומר שהיא "נדבקת" בקלות. אתה זוכר מילה, זוכרים כמה ביטויים, אבל אם לא תתאמן כל יום אתה פשוט תשכח. הכמעט חודש שעבר בין המבחן שלנו בסינית בארץ לתחילת הקורס בג'ילין לא עשה עמנו חסד גדול. למרות שניסינו להטיח את כל 500 המילים שהיינו צריכים ללמוד למבחן בארץ בנבחרת השחייה של סין, אותם פגשנו בהמתנה בשדה התעופה בבייג'ין, עדיין הגענו לג'ילין עם חורים גדולים בזיכרון. את מבחן הפתיחה שהמורה ליו חילק לנו אפשר לתאר כעינוי סיני או כמאבק חסר סיכוי- בקושי הצלחנו לקרוא את ההוראות. אבל למזלנו הגדול אל ג'ילין הגענו עם הרבה מזל ובזכות עיקשות ארוכת טווח ולא תכננו לתת לזה לעצור אותנו כבר ביום הראשון.
ביום השני הכרנו את המורה שלנו לשיעורי שמיעת סינית. מיס וואנג. אותיות סיניות זה עולם שלם של תרבות כתיבה של אלפי שנים (כן, כמו עברית. רק שאנחנו הסתפקנו ב22 אותיות מאז מעמד הר סיני והם בערך מאותו הזמן המשיכו לפתח ולהוסיף. היום אתה צריך לדעת בערך 1000 סימניות, ככה קוראים לאותיות הסיניות, כדי להיחשב בסיסי בקראית השפה. כשתגיע ל5000 סימניות תוכל לומר שאתה שולט במספיק כדי לקרוא שוטף.) אבל זה לא מוריד מהקושי של הדיבור והשמיעה. לא רק שיש מילים שנאמרות בדיוק אותו דבר ועדיין יש להן שלוש, ארבע וחמש משמעויות שונות, יש מילים שרק נכתבות אותו דבר ואז אפשר לומר אותן באמצעות אחד מארבעה טונים שונים (עולה, יורד, קבוע ו"עולה-ואז-יורד"). בקיצור, חוץ מהיכולת לשלוט על הרבה מאוד שרירים שונים באזור הלשון, החיך והגרון אתה גם צריך הרבה מאוד מזל. גם אם ביטאת את המילה בצורה מושלמת, בדיוק כמו שלימדו אותך, יש סתם סיכוי קטן שהבן אדם אתו אתה מדבר בא ממחוז אחר, או מאזור אחר בסין ואצלם פשוט אומרים את זה אחרת. גם מבט מלא תקווה בעיניים ואורך רוח אינסופי לפעמים לא יעזרו. עד שלא תגיד את המילה בדיוק, אבל בדיוק כמו שהסיני שמולך מכיר אותה, הוא לא יעשה גם צעד אחד קטן להבין אותך. כל זאת כדי להסביר כמה חשובים הם שיעורי השמיעה בסינית. הם חשובים פי כמה כשמיס וואנג, המורה, היא דוגמה חיה לביטוי "היופי הייחודי של המזרח". דבר שאולי הוציא אותנו מריכוז לפעמים, אבל עזר מאוד לי ולרושל להישאר בשורה הראשונה בכל השיעורים ולא להפסיק לשאול "Wei shenme" ו "Shenme yisi", המילים האהובות עלינו במהלך הקיץ- "למה" ו"מה זה אומר?". הראשון בעיקר בכל הקשור לדקדוק הייחודי, השני לעודף המילים החדשות.
עוד שיעור דיבור ועוד שיעור שמיעה, קצת תרגול, הרבה שיעורי בית. מצד אחד אפשר לטבוע בכמות שעות לימוד הסינית שעברנו, היה בזה משהו טוטאלי, לא פעם מעייף. אבל מה שעזר לנו יותר מכל לקבל מוטיבציה להמשיך היו בעיקר אנשים שהכרנו סביבנו, מארגנטינה, מרוסיה מניגרה שפשוט מדברים סינית, ומדברים סינית טוב. אתה רואה אותם וחושב לעצמך לעצמך: "יש סיכוי, זה אפשרי, יש פירות לעבודה הקשה הזאת". את המוטיבציה הגדולה ביותר קיבלנו מהחברים הישראליים שלנו בקיץ, שלושה סטודנטים מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית והמורה האגדית שלהם. הם גם לומדים סינית שנתיים בארץ, אבל שמונה שעות בשבוע בשלושה וארבעה קורסים שונים.
הסינית שלהם הייתה משהו לקנא בו. הם הצליחו לנהל שיחות של חצי שעה עם נהגי מוניות, להריץ בדיחות עם כל אדם ברחוב ולברר עם כל מלצר בכל מסעדה איזה מהמנות במסעדה תשאיר את הבטן הרגישה שלנו בטוחה ואיזה מנה עשויה להשאיר אותנו מעורערים בריאותית ביומיים שלושה הקרובים. תודות להם ולמורה שלהם יכולנו לעשות שיעורי בית שלוש וארבע שעות כל יום, לכתוב 30 מילים בסינית מאה פעמים כדי להתכונן כמעט כל יום לבוחן שלמחרת. הידיעה הזאת שזה אפשרי, אולי בניגוד להרבה שפות אחרות, לא מובנת מאליה בסינית. זה תמיד נראה לא הגיוני להצליח לדבר או לקרוא בשפה הזאת, אפילו קצת. אבל אם הם כולם יכולים- לנו אין את הפריבילגיה לוותר כשזה קשה.
אחד החששות הגדולים שלנו לפני הנסיעה היה כל נושא האוכל. מבחינת הסינים התורה היא מאוד פשוטה- אם זה זז או צומח אז אפשר לאכול את זה, ולא תמיד חייבים לבשל קודם. התורה שלנו קצת שונה, מה שאילץ אותנו להשקיע מחשבה באוכל. בהתחלה המליצו לרושל להודיע לכולם שהוא בכלל בודהיסטי (רושל שומר כשרות ורק ככה הם יבינו שהוא לא אוכל שום סוג של בשר, גם לא רק קצת חמור, וגם לא בשר כלב כקישוט למנה), אחרי ההלם הראשוני הבנו שהדרקון הסיני לא כזה נורא והתחלנו להעריך את המגוון הלא נגמר של מנות שיש להם, את הטעם המיוחד וטעים של חלק מהם (בלי החריף) ובעיקר את המחיר המגוחך שלהם. אין כמו ארוחות שלמות ב9 שקל. הקרנף בבינתחומי הוא אולי יותר טוב ממוסדות אחרים בארץ, אבל יש להם הרבה מה ללמוד ממתחם המזון ליד המעונות בג'ילין עם שוק פירות ענקי ויותר מ-40 דוכני מזון קטנים שכל אחד מציע אוכל סיני טעים אחר.
לא נסענו לסין רק כדי ללמוד סינית. סין זה לא רק ניסוי תרבותי מעניין עבורנו ואנחנו לא לומדים את השפה רק כי זה הדבר הכי מגניב לעשות. אנחנו לומדים את השפה זו השנה השלישית כבר בתור תלמידי ממשל כי אולי אף אחד לא יכול לנבא את העתיד, אבל כל אחד יכול להבין שלסין יש חלק גדול מאוד בעתיד של העולם לא משנה מה הוא יהיה. למזלנו, אנחנו כיהודים וישראלים גם קצת מעניינים את הסינים בעצמנו. הרבה סינים רואים דמיון מאוד גדול בינם לבין העם היהודי: היסטוריה של חמשת אלפים שנה, עמים רבים שניסו להילחם, לכבוש ולהשמיד אותנו ולא הצליחו, דגש מסורתי על משפחה, חינוך ועבודה קשה. זה משהו שמחבר מאוד בין העמים והמדינות. בתור ישראלים אנחנו אפילו קצת מודל עבור הסינים של מדינה שעברה מכלכלה סוציאליסטית חקלאית לאומת סטארט-אפ, ליכולת להביא כל כך הרבה חדשנות ויזמות טכנולוגית ואקדמית. הם רוצים ללמוד על החברה שלנו ועל הדרך המיוחדת שבה ישראלים עושים דברים.
לפני שנתיים הגיע דן שכטמן, זוכה פרס נובל, להרצות באוניברסיטת ג'ילין. זה הספיק לנשיא האוניברסיטה להכריז על הקמת "מרכז סין ישראל ליזמות וחדשנות" בבית הספר לכלכלה של האוניברסיטה. יו"ר המרכז הוא סגן דיקן בית הספר לכלכלה בג'ילין, המנכ"לית שלו בפועל היא ד"ר יאנג סונג, מרצה ליזמות וחדשנות שכתבה את הדוקטורט שלה עם מנחה ישראלי וחזרה במיוחד מקריירה באמסטרדם כדי להקים את המרכז בג'ילין. סגן יו"ר המרכז הוא ד"ר יוסי דשתי, איש היי טק ישראלי בסיליקון וואלי בעברו וכיום מרצה ליזמות וחדשנות באוניברסיטת בייג'ין וג'ילין. המרכז הוקם במעמד שגריר ישראל בסין במאי האחרון והם רצו להביא איזה שני ישראלים לג'ילין כדי לראות מה יכול לקרות ומה אפשר לעשות יחד. לשמחתנו, אחרי הרבה תכנונים ותהפוכות יצא שרושל ואני נסענו להיות שפני הניסוי של המרכז. בהתחלה לא היה כל כך ברור מה עושים עם החיה המוזרה הזאת. אבל אחרי שהכרנו אחד את השני וראינו שבאמת יש כל כך הרבה במשותף מחד וכל כך הרבה פוטנציאל לעבודה משותפת וחזון מצד שני- התחלנו מאוד למצוא חן אחד בעיני השני. השיא מבחינתנו היה ללא ספק ההזמנה שקיבלנו לדבר ולספר על ישראל כחלק מאירוע מיוחד שהם מארגנים בבית הספר. מצאנו את עצמנו עומדים מול כיתה של תלמידי כלכלה מג'ילין בקורס ליזמות- כולם מאוד מתרגשים לשמוע את מה שיש לנו להגיד. התלבטנו הרבה לפני כן מה בכלל יש לנו להגיד להם. ידוע שתלמידי ממשל יכולים לדבר על העולם הרבה מאוד ובדרך כלל ישראלים מרגישים שהם יכולים לדבר על כל נושא, אבל בסוף היום- מה יש לנו לחדש להם? החלטנו ללכת על הדברים הבסיסיים, אלה שלנו נראים מעט מובנים מאליהם אך מסתבר שלהם היו מאוד מעניינים לשמוע. דיברנו על היהדות, דיברנו על החברה בישראל, דיברנו על השירות הצבאי שלנו ועל הדברים שעשינו לפני ואחרי. התגובות שלהם היו מדהימות, ההתעניינות שלהם בישראל ובישראלים הייתה לא צפויה בעוצמתה והכיף שיש בתחושה שקשר עם תרבות אחרת ועם עם אחר קורם עור וגידים ונוצר. זה דבר מאוד מיוחד לחוות.
במשך החודש בג'ילין ראינו המון. פגשנו אנשים מכל העולם, פשוטו כמשמעו. מסוריה וטג'יקיסטן, עד מאלי וסיביר. ניהלנו ויכוחים פוליטיים סוערים עם פקיסטני שעושה ד"ר באוניבריסיטה ומצאנו את עצמנו יוצאים לבלות עם אנשים מטיוואן, יפן וקוריאה. ביקרנו בארמון של הקיסר האחרון ובמוזיאון ההנצחה של תקופת הכיבוש היפני באזור (שם גילינו שב-14 שנות כיבוש רצחו היפנים 35 מליון סינים באזור, השתמשו בהם כעבדים וניצלו את כל משאביהם הטבעיים). מנגד, גילינו שכסיני מזמין אותך לארוחה הוא מתנהג כמו האמא היהודייה בעולם ולא יפסיק להאכיל אותך עד שלא תכריז שאתה נכנע, ושמענו כל כך הרבה סקרנות וידע ועניין של אנשים בסין: ברחוב, בחנות ובאקדמיה- בישראל ובעם היהודי.
האם החלום הישראלי החדש הוא לכבוש את סין? (לא במובן הצבאי כמובן). הרבה כותבים על זה, רבים מתחילים לחשוב על זה, השאר עדיין נרתעים מהשפה והתרבות ולא נותנים לעצמם להתאהב. רושל ואני בעיקר הסקנו שחודש זה זמן לא מספק כדי לאסוף את כל הנתונים, לנתח אותם כראוי ולקבוע חד משמעית, אי לכך, לא מן הנמנע שיש כאן צורך אמתי לערוך מחקר מעמיק יותר בנושא בהקדם. אקדמיה אחרי הכול. אז עד הפעם הבאה- זייג'יאן!
עם החברים לקורס מיפן ודרום קוריאה
אחרי הרצאה בפני הסטודנטים בבית הספר לכלכלה
