הטרור הוא לא שלנו. נכון, התרגלנו לחשוב שהטרור הוא נחלתנו, כי הרי הצלחנו ליצור לעצמנו את האשליה כי אנחנו העם היחידי בעולם הסובל מטרור; ופתאום, כשבפריז נרצחים מאות אנשים בערב יום שישי, אנחנו לא מצליחים להבין על מה המהומה. למה כולם משנים את תמונתם בפייסבוק? למה דגל צרפת כן, ודגל ישראל לא? למה כל העולם קם ונרתם למען האומה הצרפתית, אבל כשפה, בישראל, נרצחות משפחות אף אחד לא פוצה פה?
כנראה שהפכנו העם הציני בעולם. קצת דם נשפך ברחובות ואנחנו לא מצליחים להבין על מה כל המהומה; אבל איך לא, המציאות הפכה אותנו לכאלו – עם שעבר כל כך הרבה תלאות וסבל מטרור עוד משחר ההיסטוריה, כנראה שטבעי שיהפוך ויהיה כמעט אדיש לחלוטין לסבלו של האחר. הרשתות החברתיות מוצפות במתקפות כנגד אלו מאיתנו ששינו את דגלם לדגל הטריקולור. הרי כיצד הם מעיזים להזדהות עם סבלו של עם אחר כשדם מדמנו נשפך כאן בכל יום שעובר?! למה כשכמה צרפתים מעבר לים מתים, כל המדינה עוצרת ומורידה את הדגל לחצי התורן, אבל כשמשפחה יהודית נרצחת בדם בקר בשומרון, התל-אביביים ממשיכים לשתות את האספרסו שלהם?
נכון, הצרפתים לא בדיוק היו שם בשבילנו כשאנחנו חיפשנו אחווה בינלאומית להישען עליה, ובזמן שאנחנו נלחמנו את "מלחמות עזה", משרד החוץ הצרפתי מיהר לגנות את ישראל בטענה שאנו מבצעים טבח בחפים מפשע. גם העם הצרפתי אמר את דברו כשרחובות פריז געשו, השנאה לישראל הלכה וגאתה, ודגלינו שנשרפו ברחובות יכלו לרגע לבלבל, ולא היה ברור אם מדובר באויב או אוהב. אז למה אנחנו צריכים לבוא ולכאוב את כאבם של הצרפתים, כשאלו הפנו לנו את עורף קר בעודנו מחפשים כתף חמה.
לאחרונה התגברה אצלנו התחושה המוכרת ש'העולם כולו נגדנו'. נעשינו קרים ואדישים לסבלם של אחרים, אחרי אינספור פעמים שהתאכזבנו לראות שהעולם עומד לצד ישראל כשנוח לו, אבל כשהסירה שלנו קצת מטלטלת כולם ממהרים לנטוש את הסיפון. העולם ממהר להתנער מאיתנו בכל פעם שאנו נאלצים להיעמד על רגלינו האחוריות, ולהילחם על הזכות לחיות בביתנו שלנו בשקט ובביטחון; ואם כזה הוא המצב, מדוע שנרכין ראשינו ביום סבלם?
על אף כל אלו, אני מאמין שלא רק שמותר לנו להזדהות עם סבלו של העם הצרפתי, אלא חובתנו היא לעשות כן; כי הרי מי כמונו יודע מהם חיים תחת טרור ומי כמונו יודע מה חשיבותה של תמיכה בינלאומית. אין זה משנה מה עשו בשבילנו או מה נתנו לנו, מי תמך ומי החרים או מי גינה ומי הבין, עלינו תמיד להיות הראשונים לבוא ולתת יד לעם אחר בעת צרה. אל לנו לשכוח כי עמנו היה פעם נתון ל"גחמותיו" של עם אחר, ועד ימינו אנו, אנו מלאי חרון וזעם על אלו שעמדו מנגד ולא פצו פה. עכשיו זהו תורנו. זהו תורנו להראות לעולם שעם ישראל אינו צופה מן הצד. עם ישראל יעמוד לצד כל מדינה ולאום בעת צרה, ללא תנאי ותלות, בטח ובטח כשהם נלחמים את מלחמתנו שלנו.
לאחר שהתפרסמו בכלי התקשורת החדשות על אירועי הטרור בפריז, מיהרו בזה אחר זה משתמשי פייסבוק רבים להחליף את תמונת הפרופיל שלהם לכזו עם רקע של דגל צרפת. ביניהם היו גם חברי כנסת כמו בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', מיכל רוזין ועוד.
ניסיתי לאמץ את זכרוני ומקלדתי על מנת למצוא באותם דפי פייסבוק את התאריך בו שינו אנשים אלו את תמונתם על רקע דגל ישראל. אולי לאחר רצח משפחת פוגל, אולי לאחר הרצח של הזוג הנקין אל מול ילדיהם או אולי במהלך מבצע צוק איתן בו נהרגו 67 חיילים ו-4 אזרחים.
לא הצלחתי. החלטתי לא להרחיק לכת, כי בכל זאת, מסתבר שהטרור בישראל הוא לא אותו הטרור כמו בשאר מדינות העולם (כפי שהוסבר לי בפייסבוק), וחיפשתי אצל אותם משתמשים את התאריך בו שינו את תמונת הפרופיל לאחר אירועי טרור נוספים, למשל על רקע דגל קניה, טורקיה או סוריה.
ובכן, כלום.
"סולידריות", הסבירו לי, "הפגנת הזדהות". מסכימה, שותפה להרגשה. אבל למה רק עם צרפת? למה חשוב לנו כל כך להפגין את אהבתנו שאינה תלויה בדבר כלפי יבשת אירופה, אך כשהטרור האסלאמי הרצחני פוגש את אפריקה או את המזרח התיכון אנחנו נאלמים?
ולמה דווקא צרפת? אחת המדינות המרכזיות באיחוד האירופי, אותו איחוד שהוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור שלו, ואותו איחוד שהחליט לסמן מוצרים מההתנחלויות כאילו הם הגורמים העיקריים לסבלם של הפלסטינים, והם הסיבה שהם יוצאים לטבוח בנו ברחובות. ובכן, אולי כדאי שנתחיל אנחנו לסמן החל מהשבוע מוצרים מצרפת.
ולמה בסוף השבוע שבו נרצחו אב ובנו, הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל, אירוע שגדע את חייה של משפחה, אמנם אחת, אבל בישראל, לא הוחלפו התמונות לרקע של דגל ישראל? מדוע אנחנו כל כך טובים בלחוש חמלה כלפי אחרים, יותר מאשר לחוש חמלה כלפי עצמנו? או שחשנו כבר מספיק? התעייפנו? התרגלנו?
האם זו פשוט צביעות? אולי זה הרצון העז לקבל את חיבתן של המדינות "הנכונות" בתקווה שיעצרו לכמה רגעים מהמרדף הבלתי פוסק שלהן אחרינו.
ולשאלת התזמון, ובכן, אין זמן טוב לומר לאירופה שהיא טועה. ממש כמו שהגינויים היוצאים ממנה לרציחות אצלנו, כשהם כבר מדשדשים לבוא, תמיד ילוו בהסבר מדוקדק כיצד עלינו לפתור את הבעיות שלנו, מדוע שלא ננהג כך גם אנחנו?
עלינו לומר לצרפת: כן, אנחנו מזדהים. יותר מדי מזדהים. וכן, אנחנו כואבים את כאבם. כאב שאנחנו מכירים מקרוב. אבל גם רצינו להגיד שאמרנו לכם. לא כדי לשמוח לאיד, אלא בתקווה שאולי תבינו, שהטרור אצלנו לא שונה מהטרור אצלכם. וככל שתמהרו להבין זאת, מה טוב.
אבל בגלל שזה נראה לי ארוך מדי לתמונת פרופיל, אני אוותר, ופשוט אשאיר את תמונת הפרופיל שלי כמו שהיא.